פסק-דין בתיק ע"פ 1442/12

השופט י' עמית:

           עניינו של ערעור זה בבקשה לפסיקת פיצויים בגין מעצר והוצאות הגנה מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בעקבות זיכויו של המערער במשפט הפלילי שנוהל נגדו.

1.        בעניינו של המערער נבחנה לראשונה - במקביל לתיק נוסף - הסוגיה הידועה במקומותינו כ"זכרונות מודחקים". המערער הורשע בבית המשפט המחוזי פה אחד באשמה של אינוס בתו כעשרים שנה קודם להגשת כתב האישום, והושתו עליו 12 שנות מאסר בפועל. בערעור שהוגש על ידו, זוכה המערער פה אחד בבית משפט זה מחמת הספק (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (20.10.2010) (להלן: עניין פלוני)).

           המערער שהה במעצר מיום 31.1.2005 ועד ליום 7.3.2005 (כחודש ושבוע) ולאחר מכן שהה במעצר בית בשעות הלילה וניתנה לו האפשרות לצאת לעבוד. בעקבות זיכויו בבית המשפט העליון, הגיש המערער בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, בו טען, בין היתר, כי ההליך המשפטי רושש אותו, נוצר קרע עמוק במשפחתו, והוא הוציא כ-200,000 ש"ח לניהול הגנתו. בקשתו של המערער נדחתה בדעת רוב (השופט ג' קרא והשופטת מ' סוקולוב), בעוד שדעת המיעוט (השופט י' שנלר) גרסה כי יש לפצות את המערער באופן חלקי על ימי מעצרו ובגין הוצאותיו, בהתאם לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: תקנות הפיצויים).

           על כך נסב הערעור שבפנינו.

2.        סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע כלהלן:

80(א). משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה... בסכום שייראה לבית המשפט...

           שתי חלופות מנויות בסעיף: "לא היה יסוד לאשמה" או "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", ושתיהן מסורות לשיקול דעתו של בית המשפט כפי שעולה מהמילה רשאי. כפי שנזדמן לי כבר לומר, ההסדר הקבוע בסעיף 80 לחוק העונשין, נמצא בנקודה מסוימת במשרעת שבין הטלת אחריות על המדינה מכוח דיני הרשלנות לבין הטלת אחריות ללא אשם (ע"פ 7770/10 טורי נ' מדינת ישראל(20.9.2011)).

3.        שיקולים שונים מושכים לכיוונים מנוגדים במסגרת סעיף 80 לחוק העונשין. מחד גיסא, הפגיעה בזכויות היסוד של הנאשם (חירות, פרטיות, שם טוב, חופש העיסוק ועוד), ומאידך גיסא, החשש שלא לרפות את ידיהם של המופקדים על אכיפת החוק. אך לאחרונה סקר בית משפט זה את הפסיקה לגבי שתי החלופות בסעיף 80 ואת השיקולים השונים הצריכים לעניין (ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (15.1.2013) (להלן: עניין בוגנים)). אקצר אפוא בדברים שלא אהיה כמכניס תבן לעפריים, ואוסיף ואזכיר את אזהרתו של השופט חשין "שלא נהפוך זנב לראש, שלא ניגרר להליך ארוך ומורכב שנושאו הוא הפיצוי והשיפוי" (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 107-106 (2002) (להלן: ענין דבש)). ההליך הפלילי הלך והסתרבל במהלך השנים, ונוספו לו שכבות נוספות בדמות הליכים שונים לפני-במהלך-ולאחר ההליך העיקרי עצמו (להלן רשימה חלקית: בקשה לגילוי חומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982(להלן: החסד"פ); בקשה להסרת חסיון לפי סעיפים 45-44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; טענות הגנה מקדמיות נוסח הגנה מן הצדק לפי סעיף 149 לחסד"פ; חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001; חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"א-2001; סעיף 80 לחוק העונשין). משכך, מצווים אנו לפשט ולקצר בדברים ככל שניתן בדוננו בהליכים הסובבים את ההליך העיקרי. 

4.        אקדים ואסלק מעל דרכנו את טרונייתו של המערער על כך שהשופטת סוקולוב, שכתבה את פסק הדין העיקרי בהליך העיקרי, לא פסלה את עצמה מלשבת בדין בבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין. בהקשר זה הרחיב המערער בנושא הקלטת וההבדל בתמלול בין המילה "לה" או "לי" (ראו בפסקה 135 בעניין פלוני). איני רואה ממש בטענות ובספקולציות שהועלו על ידי המערער, וטוב היה לדברים אילולא נטענו.

           השאלה איזה מותב אמור לשבת בבקשת נאשם לפי סעיף 80 לחוק העונשין נדונה בבג"ץ 2428/99 מדינת ישראל נ' דוויק, שופט בית המשפט המחוזי בת"א-יפו, פ"ד נד(1), 690 (2000) (להלן: עניין דוויק). באותו עניין, עמדה השופטת שטרסברג-כהן על כך שעל פי תקנות הפיצויים, כאשר הערכאה הדיונית מזכה את הנאשם, המותב שסיים זה עתה את ההליך העיקרי הוא המוסמך לדון בבקשה לפיצויים, וכך ראוי גם כאשר הבקשה מוגשת לאחר זמן. כאשר הערכאה הדיונית הרשיעה את הנאשם וערכאת הערעור זיכתה - כמו במקרה שלפנינו - הרי שאין מדובר בשאלה של סמכות אלא בשאלה של מדיניות, וגם במקרה כזה ראוי כי הבקשה תידון על ידי המותב שדן בעניינו של הנאשם. הטענה כי קיים חשש שמא המותב שהרשיע את הנאשם לא יעשה עמו צדק או שתיפגע מראית פני הצדק נדחתה, ונקבע כי אין מקום לחשש מעין זה, אשר נוגד את החזקה כי השופטים היושבים בדין הם שופטים מקצועיים.

           אין לי אלא להצטרף לדברים שנאמרו בעניין דוויק, ואשר עומדים בבסיס שיטתנו המשפטית המכבדת את עצמאות השיפוט של כל שופט ושופט, דווקא מתוך הכרתם של השופטים בהיררכיה השיפוטית. סומכים אנו על הערכאה הדיונית שתגזור  את עונשו של נאשם שזוכה על ידה אך הורשע בערכאת הערעור ועניינו הוחזר לערכאה הדיונית לגזירת העונש, וכך סומכים אנו שהערכאה הדיונית תפסוק, במקרים המתאימים, פיצוי לנאשם שהורשע על ידה אך זוכה בערכאת הערעור. איננו צריכים להרחיק עדותנו, והמקרה שבפנינו אך יוכיח - השופט שנלר, בדעת המיעוט, סבר כי יש לפסוק פיצוי לזכות המערער, על אף שהרשיע את המערער בהליך העיקרי (השופטת ב' תום-אופיר שישבה אף היא בהליך העיקרי פרשה מכס השיפוט ולכן לא ישבה בהליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין).

           בסוגיה של התערבות בממצאי מהימנות ועובדה, נוהגים אנו ליתן יתרון לערכאה הדיונית. כוחו של כלל זה יפה גם לענייננו, ודווקא בשל כך ראוי ורצוי כי המותב ששמע את ההליך העיקרי יהיה גם המותב שידון בבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין. דומה כי זו הסיבה בגינה נקבע בפסיקה כי ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בפסיקתה של הערכאה הדיונית בנושא זה (עניין דבש, בעמ' 110; ע"פ 53/00 יששכר נ' מדינת ישראל(20.5.2002); ע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל, בפסקה ח והאסמכתאות שם (4.1.2010)). בית המשפט ששמע את ההליך העיקרי מכיר לפרטי פרטיו את התיק על דקויותיו ועל דרך התנהלות התביעה והנאשם, ומטעם זה גם יש ליתן משקל "לתחושת הבטן" של הערכאה הדיונית בשאלה אם יש הצדקה לפסוק פיצוי לנאשם (עניין בוגנים, בפסקה 4 לפסק דיני).

 5.       המערער הכביר מילים בטענה כי הוא נכנס לגדר החלופה הראשונה של סעיף 80. איני מוצא טעם להתעכב על חלופה זו, והקורא מוזמן לעיין בפסק הדין בעניין פלוני ולהיווכח כי היה יסוד להאשמה, ואזכיר כי המערער זוכה מחמת הספק, הן בנושא ההתיישנות והן לגופם של אישומים.

6.        ענייננו מתמקד אפוא בחלופה השניה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", שהיא כרקמה הפתוחה שבית המשפט רשאי ליצוק לה תוכן ממקרה למקרה תוך הפעלת שיקולים פרטניים של צדק וחמלה ושיקולים כלליים של מדיניות משפטית. למרות עמימותה של חלופה זו, הפסיקה נתנה בה סימנים, ובעניין דבש נקבעו שלוש קטגוריות של נסיבות להכוונת שיקול הדעת של בית המשפט: הליכי המשפט עצמם; אופי וטיב הזיכוי; נסיבות אישיות של הנאשם החיצוניות למשפט. לצד קטגוריות אלו התפתחו בפסיקה מבחני-משנה, כגון התנהגות המשטרה והתביעה (באופן זדוני או רשלני); התנהגות הנאשם בחקירתו או במהלך משפט (כגון נאשם ששיקר או שמר על זכות השתיקה); סוג העבירה והעונש לו הנאשם היה צפוי אלמלא זיכויו.

7.        על רקע הלכות אלה, נמנה ונעמיד נגד עיננו את השיקולים השונים הצריכים לענייננו, מעין רשימה של "בעד ונגד".

           כנגד פסיקת פיצוי: המערער זוכה מחמת הספק; המערער היה נתון במעצר תקופה של כחודש ושבוע בלבד לעומת מקרים אחרים בהם השהייה במעצר הייתה ארוכה בהרבה ואף עלתה על תשעה חודשים (ראו בעניין בוגנים שם שהה הנאשם במעצר משך שנה ו-11 חודש); לא נפל דופי בהתנהלות המשטרה או התביעה.

           בעד פסיקת פיצוי: כתב האישום ייחס למערער מעשים חמורים ביותר ודינו נגזר ל-12 שנות מאסר; המערער לא שמר על זכות השתיקה, התייצב לישיבות שנקבעו, לא שיבש הליכי חקירה או משפט והמשפט נתארך כחמש שנים שלא בעטיו; למערער אין עבר פלילי ועד להגשת כתב האישום ניהל אורח חיים נורמטיבי וההליך גרם לו ולמשפחתו סבל.

           הנה כי כן, שני כתובים המכחישים זה את זה ואשר ניתן לשבצם לתוך שלושת "בניני-אב" שנמנו בעניין דבש (הליכי המשפט; טיב הזיכוי; נסיבות אישיות). במצב הדברים הרגיל, הייתי מניח לכלל אי ההתערבות לעשות את שלו ומורה על דחיית הערעור על פי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. אלא שלטעמי, ניתן להצביע על שיקול נוסף, שאינו משתבץ לאחד מתוך שלושת הקריטריונים שנמנו לעיל, וכבר נאמר בפסיקה כי "רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת. היא פועל יוצא של נסיבות המקרה" (ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 499 (1997)).